סוביודיצה - תאיר ראדה

מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת לעקרון הפרדת הרשויות. מטרת העיקרון למנוע מגורם יחיד במדינה כוח מוחלט. עקרון הפרדה חל על הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. כיום התקשורת הפכה להיות חלק מרכזי בחיי היום יום. לתקשורת יש תפקיד חשוב בשמירה על חופש הביטוי, בפיקוח על הרשויות ואנשי הציבור, בחשיפת פשעים ובהרתעה העצומה. אך מי מפקח על התקשורת? מה שכתוב בעיתונים, בחדשות ובמיוחד ברשתות החברתיות במקרים רבים הוא בגדר דעה סובייקטיבית אשר משפיעה על דעת קהל ואיננה מסייעת לעשיית הצדק, אלא דווקא פוגעת בו.

כך למשל, במקרה שאמצעי התקשורת מסקרים חקירה או משפט המתנהל כנגד חשוד, יכול הסיקור להטות את דעתם של החוקרים או של השופטים, שהרי גם הם חלק מדעת הקהל. במובן זה, לעתים חופש הביטוי מתנגש עם זכותו של אדם להישפט בלי הפרעה וללא חשש ממשפט על ידי העיתונות. זכות זו גורמת לכך שהמשטר מגביל לעתים את העיתונות ואוסר עיסוק ופרסום בציבור בנושא הנדון בבית המשפט, במטרה למנוע השפעה ולחץ מצד התקשורת ודעת הקהל הציבורית על פסיקת השופטים. לעיקרון זה קוראים סוביודיצה. יש עיתונאים שטוענים שחוק הסוביודיצה פוגע בחופש הביטוי, לטענתם הפרסומים מהמשפט הכרחיים דווקא לטובת החקירה עצמה, ומסייעים לחשוף את האמת. לעומת זאת, יש אחרים הקוראים להטיל חוקים נוספים ולהחמיר את האכיפה בעניין הסוביודיצה.

לדוגמא, הסיקור הנרחב בתקשורת בפרשת הרצח של תאיר ראדה  מציג את השפעותיה של התקשורת על השיח הציבורי, על החלטות המשטרה, על החלטות השופטים ועל תגובות הציבור. בפרשה זו  נשברו כל הכללים, התקשורת הבנתה מציאות, הביאה עדויות ביוזמתה, התיק התנהל שנים בתקשורת והתפרסמו דברים שלא הובאו בפני בית המשפט.

כבר בתחילת הפרשה התקשורת העצימה את הלחץ הציבורי על המשטרה. המשטרה הייתה בתקופה של שפל תדמיתי ומקצועי ומדינה שלמה לחצה שהרוצח ייתפס ומיד!

ימים אחדים לאחר הרצח הובאו לבית המשפט שני חשודים. שניהם נחקרים, מכחישים, מוסרים אליבי ומשוחררים. שמם של החשודים פורסם ברבים מיד עם מעצרם, ולמרות ששניהם שוחררו כעבור מספר ימים כבר נגרם להם נזק.  איסור פרסום שמם של החשודים עד הגשת כתב אישום יכול היה  לספק הגנה לנאשמים ולמנוע פגיעה בתדמיתם בעיני הסביבה הקרובה להם.

כאשר בסופו של דבר נתפס זדורוב המשטרה הוצגה כמי שתפסה אדם ברחוב והלבישה עליו תיק רצח מתוך מצוקה שלה, למרות שזדורוב הודה ושחזר את המעשה. נדמה שהמשטרה רצה מהר מדי לתקשורת בניסיון להרגיע את הפניקה בציבור. פרסום שמו שזדורוב היה בטרם נגמר השחזור, איש מהחוקרים לא ניתח אותו ולא בדק אם הוא מתאים להודאה ולממצאים בזירה. בהמשך גם זדורוב חוזר בו מהודאתו וסנגורו טוען שההודאה הוצאה ממנו בלחץ בלתי סביר שהפעילו עליו החוקרים.

בנוסף, במהלך ימי השבעה ביקרו בבית משפחת ראדה צוותי שידור ועיתונאים לרוב והעבירו לצופים כל דמעה וכל מלת ביקורת נוקבת שהטיחו ההורים בכאבם הנורא במשטרה, במערכת החינוך, בראש העירייה ובמי לא. השיא היה בשיחת טלפון ששודרה בערוץ 2, בין אמה של תאיר לאשת החשוד. השיחה הייתה אקט שמגמתו להשפיע על דעת הציבור ואולי גם על בית המשפט בהחלטה אם זדורוב הוא הרוצח או לא.

בחודשים שאחרי צצו אינספור שמועות וסימני שאלה בתקשורת. למשל, המשטרה טענה ש"תאיר נרצחה בגלל סיגריה". המניע לטענת החוקרים, היה סירובו של זדורוב לתת סיגריה לתאיר כשנפגשו בבית הספר. היא קיללה אותו ואז הוא הלך אחריה לשירותים ורצח אותה. אלא שבני המשפחה טענו בתוקף כי לא רק שתאיר לא עישנה, היא לא יכלה לסבול בחייה עשן סיגריות. חבריה הוסיפו שלא שמעו את תאיר מקללת – זה לא היה הסגנון שלה. אז מה עם המניע לרצח? המשפחה הזדעזעה מהאופן שבו הצטיירה תאיר ועזרה בצערה לתקשורת לבסס את התיאוריה שזדורוב אינו הרוצח.

על אף שקביעת בית המשפט בהרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה התקבלה , לאחר שעבר שלושה דיונים, תשעה שופטים וחקירה מעמיקה שנמשכה כשמונה שנים. ציבור גדול עדיין מאמין שרומן זדורוב חף מפשע. במובן זה התקשורת תרמה לערעור סמכותו של בית המשפט ובזיונו.

פרסום הסדרה "צל של אמת" בשנת 2016 כעשור לאחר שתאיר נרצחה העצים את גל המאמינים בחפותו של זדורוב וגרם לדרישה של הציבור לפתוח מחדש את תיק החקירה (מה שלא קרה). לדעתי, הסדרה מגמתית במובן שהיא הקדישה את הפרק הראשון לראיות לאשמתו של זדורוב ואז שלושה פרקים לחפותו.

התקשורת אחראית להגיע לחקר האמת ולא לפרסם מידע מגמתי ומשתלח של גורמים אינטרסנטים במטרה להשיג רייטינג. תפקידה להביא את התמונה המלאה לא רק זווית אחת!

מקורות:

העין השביעית

הארץ

נענע 10

 

עמלנט