ריאלטי

תוכנית ריאליטי

תוכנית מציאות היא ז'אנר טלוויזיוני אשר אינו מתוסרט בדרך כלל, ומתעד אירועים אמיתיים בניגוד לדרמה בדיונית וכתובה. בתוכנית מציאות משתתפים לרוב אנשים שאינם שחקנים, ואינם מגלמים דמות בדויה, אלא מופיעים בתור עצמם.

המאפיינים של תכניות המציאות:

אנשים מציגים את עצמם

1.      המשתתפים מגלמים את עצמם  ובמקרים רבים אלו הם אנשים מן השורה ("אנשים רגילים"), כלומר, שאינם שחקנים מקצועיים או דמויות שהיו ידועות עוד לפני התוכנית.

2.       הדיאלוגים ו(חלק) מהאירועים הנתפסים בעין המצלמה אינם מתוסרטים – אין תסריט קבוע מראש. פעולות הדמויות והתגובות להן הן ספונטניות .

3.      לפחות חלק מהתכנים מצולמים מחוץ לאולפן, בסביבת מגורים עבודה או בילוי של המצולמים.

4.      האירועים בתוכנית מוצגים בהקשר עלילתי.

5.      המטרה העיקרית היא לבדר את הצופים.

ז'אנר הריאליטי כולל מספר תתי ז'אנרים:

}        שעשועונים, שבהם תחרות פרסים (הישרדות, המבצר).

}        תחרות כישרונות צעירים בחיקוי של מבחן בד (כוכב נולד,הכוכב הבא, אקס פקטור וכו )

}        תוכניות בסגנון תיעוד מציאות (תיעוד ידוענים, אמא מחליפה(

}        תיעוד חיים במציאות היסטורית (The house 1900).

}        תוכניות שידוכים (דאבל דייט, קחי אותי שרון, הרווק)

}        תוכניות מתיחות ומצלמה נסתרת.

}        תוכניות מהפך והגשמת חלומות(מהפך, לרדת בגדול)

תאוריות האלימות

למידה והחיקוי-  הטיעון העיקרי של תיאוריה זו הוא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. כלומר, האלימות בטלוויזיה משמשת עבור הצופים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה ומודל לחיקוי שלילי.

גירוי לאלימות- תיאוריה זו טוענת שהחשיפה להתנהגות אלימה בטלוויזיה משמשת לצופים גירוי המגביר את ההתרגשות ועלול לגרום להתפרצות אלימה.

זיכוך- לפי תיאוריה זו, הצפייה באלימות בטלוויזיה מאפשרת לצופים לפרוק מטעני הגרסיה ותסכול באמצעות צפייה בפעילות אלימה של הגיבורים בטלוויזיה, מבלי להתנהג באלימות בפועל.

חיזוקים- תיאוריה זו טוענת שהאלימות שמשודרת בטלוויזיה מחזקת עמדות והתנהגויות הקיימות אצל הצופים. מכאן, אצל צופים  שקיימת בהם נטייה לאלימות האלימות המשודרת תחזק נטייה זו. אך בקרב צופים שקיימת בהם התנגדות לאלימות האלימות המשודרת תחזק את התנגדותם.

בסרטון אנו רואים שימוש בתאוריית הלמידה והחיקוי, רואים בסרטון כל מיני אנשים הלבושים במסכות של ליצנים ומפחידים עוברי אורח תמימים בשטחים ציבורים. ככל הנראה מעשים אילו הינם בהשראת סרטונים המופצים ברשתות החברתיות הכוללים הפחדה ואיומים שסרטונים אילו בהשראת הסרט "IT". מדובר בסיפור מאת סטיבן קינג, שעובד לקולנוע, שבו מסופר על ליצן המטיל טרור על עיירה אמריקאית. הסרט יצר גל של חיקויים בעולם ועבר גם לישראל.

סוביודיצה - תאיר ראדה

מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת לעקרון הפרדת הרשויות. מטרת העיקרון למנוע מגורם יחיד במדינה כוח מוחלט. עקרון הפרדה חל על הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. כיום התקשורת הפכה להיות חלק מרכזי בחיי היום יום. לתקשורת יש תפקיד חשוב בשמירה על חופש הביטוי, בפיקוח על הרשויות ואנשי הציבור, בחשיפת פשעים ובהרתעה העצומה. אך מי מפקח על התקשורת? מה שכתוב בעיתונים, בחדשות ובמיוחד ברשתות החברתיות במקרים רבים הוא בגדר דעה סובייקטיבית אשר משפיעה על דעת קהל ואיננה מסייעת לעשיית הצדק, אלא דווקא פוגעת בו.

כך למשל, במקרה שאמצעי התקשורת מסקרים חקירה או משפט המתנהל כנגד חשוד, יכול הסיקור להטות את דעתם של החוקרים או של השופטים, שהרי גם הם חלק מדעת הקהל. במובן זה, לעתים חופש הביטוי מתנגש עם זכותו של אדם להישפט בלי הפרעה וללא חשש ממשפט על ידי העיתונות. זכות זו גורמת לכך שהמשטר מגביל לעתים את העיתונות ואוסר עיסוק ופרסום בציבור בנושא הנדון בבית המשפט, במטרה למנוע השפעה ולחץ מצד התקשורת ודעת הקהל הציבורית על פסיקת השופטים. לעיקרון זה קוראים סוביודיצה. יש עיתונאים שטוענים שחוק הסוביודיצה פוגע בחופש הביטוי, לטענתם הפרסומים מהמשפט הכרחיים דווקא לטובת החקירה עצמה, ומסייעים לחשוף את האמת. לעומת זאת, יש אחרים הקוראים להטיל חוקים נוספים ולהחמיר את האכיפה בעניין הסוביודיצה.

לדוגמא, הסיקור הנרחב בתקשורת בפרשת הרצח של תאיר ראדה  מציג את השפעותיה של התקשורת על השיח הציבורי, על החלטות המשטרה, על החלטות השופטים ועל תגובות הציבור. בפרשה זו  נשברו כל הכללים, התקשורת הבנתה מציאות, הביאה עדויות ביוזמתה, התיק התנהל שנים בתקשורת והתפרסמו דברים שלא הובאו בפני בית המשפט.

כבר בתחילת הפרשה התקשורת העצימה את הלחץ הציבורי על המשטרה. המשטרה הייתה בתקופה של שפל תדמיתי ומקצועי ומדינה שלמה לחצה שהרוצח ייתפס ומיד!

ימים אחדים לאחר הרצח הובאו לבית המשפט שני חשודים. שניהם נחקרים, מכחישים, מוסרים אליבי ומשוחררים. שמם של החשודים פורסם ברבים מיד עם מעצרם, ולמרות ששניהם שוחררו כעבור מספר ימים כבר נגרם להם נזק.  איסור פרסום שמם של החשודים עד הגשת כתב אישום יכול היה  לספק הגנה לנאשמים ולמנוע פגיעה בתדמיתם בעיני הסביבה הקרובה להם.

כאשר בסופו של דבר נתפס זדורוב המשטרה הוצגה כמי שתפסה אדם ברחוב והלבישה עליו תיק רצח מתוך מצוקה שלה, למרות שזדורוב הודה ושחזר את המעשה. נדמה שהמשטרה רצה מהר מדי לתקשורת בניסיון להרגיע את הפניקה בציבור. פרסום שמו שזדורוב היה בטרם נגמר השחזור, איש מהחוקרים לא ניתח אותו ולא בדק אם הוא מתאים להודאה ולממצאים בזירה. בהמשך גם זדורוב חוזר בו מהודאתו וסנגורו טוען שההודאה הוצאה ממנו בלחץ בלתי סביר שהפעילו עליו החוקרים.

בנוסף, במהלך ימי השבעה ביקרו בבית משפחת ראדה צוותי שידור ועיתונאים לרוב והעבירו לצופים כל דמעה וכל מלת ביקורת נוקבת שהטיחו ההורים בכאבם הנורא במשטרה, במערכת החינוך, בראש העירייה ובמי לא. השיא היה בשיחת טלפון ששודרה בערוץ 2, בין אמה של תאיר לאשת החשוד. השיחה הייתה אקט שמגמתו להשפיע על דעת הציבור ואולי גם על בית המשפט בהחלטה אם זדורוב הוא הרוצח או לא.

בחודשים שאחרי צצו אינספור שמועות וסימני שאלה בתקשורת. למשל, המשטרה טענה ש"תאיר נרצחה בגלל סיגריה". המניע לטענת החוקרים, היה סירובו של זדורוב לתת סיגריה לתאיר כשנפגשו בבית הספר. היא קיללה אותו ואז הוא הלך אחריה לשירותים ורצח אותה. אלא שבני המשפחה טענו בתוקף כי לא רק שתאיר לא עישנה, היא לא יכלה לסבול בחייה עשן סיגריות. חבריה הוסיפו שלא שמעו את תאיר מקללת – זה לא היה הסגנון שלה. אז מה עם המניע לרצח? המשפחה הזדעזעה מהאופן שבו הצטיירה תאיר ועזרה בצערה לתקשורת לבסס את התיאוריה שזדורוב אינו הרוצח.

על אף שקביעת בית המשפט בהרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה התקבלה , לאחר שעבר שלושה דיונים, תשעה שופטים וחקירה מעמיקה שנמשכה כשמונה שנים. ציבור גדול עדיין מאמין שרומן זדורוב חף מפשע. במובן זה התקשורת תרמה לערעור סמכותו של בית המשפט ובזיונו.

פרסום הסדרה "צל של אמת" בשנת 2016 כעשור לאחר שתאיר נרצחה העצים את גל המאמינים בחפותו של זדורוב וגרם לדרישה של הציבור לפתוח מחדש את תיק החקירה (מה שלא קרה). לדעתי, הסדרה מגמתית במובן שהיא הקדישה את הפרק הראשון לראיות לאשמתו של זדורוב ואז שלושה פרקים לחפותו.

התקשורת אחראית להגיע לחקר האמת ולא לפרסם מידע מגמתי ומשתלח של גורמים אינטרסנטים במטרה להשיג רייטינג. תפקידה להביא את התמונה המלאה לא רק זווית אחת!

מקורות:

העין השביעית

הארץ

נענע 10

 

עמלנט

 

חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא הזכות הנתונה לכל אדם להביע בפומבי את דעותיו, גם אם הן מתנגדות לעמדה הרשמית של הממשלה. חופש הביטוי הינו אבן יסוד במדינה דמוקרטית ומהווה תנאי מרכזי בהגשמתה כלומר לכל אזרח במדינה יש הזכות לחופש הביטוי. הוא יכול להגשים, לבטא, לחשוב ולהאמין כרצונו. הוא יכול למחות, הוא יכול להביע את עמדתו ולמתוח ביקורת על החלטות ועל מחדלים של השלטון. אך חופש הביטוי מתנגש עם ערכים אחרים של המדינה הדמוקרטית  וזכויות אדם אחרות כמו כבוד האדם, לשון הרע, ביטחון המדינה, שלום הציבור וכו'. מכאן שחופש הביטוי אינו חופש מוחלט אלא יחסי בלבד, הבעיה שעומדת לפנינו היא איך לשמור על איזון בין חופש הביטוי לשאר הערכים בחברה דמוקרטית.

בסרטון שלפנינו מוצג דיון מועצת הביטחון של האו"ם בו נכחו נציגי המדינות האנטי ישראליות מלזיה, מצרים, אנגולה, סנגל וונצואלה, בדיון אורח הכבוד היה מנכ"ל הארגון הישראלי "בצלם" (מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים), חגי גלעד. חגי תיאר לנציגי המדינות את מציאות חיי העם הפלסטיני תחת שלטון הצבא הישראלי, "העם הפלסטיני חובה חיי אלימות יומיומית. ישראל שולטת במתן אישורי עבודה, אישורי יציאה לחו"ל, היא קובעת מי יכול לבקר מחו"ל ומי לא ומי יכול לעבד אדמה. פלסטיני יכול לאבד את חופש התנועה שלו את מקור המחיה או אפילו את ההזדמנות להתחתן ולהקים משפחה. בנוסף, הריסת בתים של פלסטינים נועדה לעקור פלסטינים ולקחת את אדמתן". חגי קרא לקהילה הבינלאומית לנקוט בצעדים להפסקת הכיבוש.
מצד אחד, יש חשיבות שמדינת ישראל כמדינה דמוקרטית תאפשר את פעילותם של ארגונים מסוג "בצלם" שמטרתם להיאבק נגד הפרת זכויות האדם בשטחים ונגד תופעת ההדחקה וההכחשה הקיימת בחברה הישראלית כלפי הכיבוש הפלסטיני ולתרום ליצירת תרבות של זכויות אדם בישראל. לכן יש לאפשר לארגונים כמו "בצלם" את חופש הביטוי באמצעות תיעוד והבאת ידיעות לציבור הרחב.
מצד השני, מדינת ישראל מתמודדת באופן קבוע בזירה הבינלאומית עם מסע של שקרים והסתה חמורה נגד חיילי צה"ל. ארגון "בצלם" נותן יד למסע ההכפשה ע"י כך שהוא מסרב להגדיר את ארגון החמאס כארגון טרור, נימנע לתאר ולגנות את הטרור הפלסטיני בנוסף מקבל כברור ומובן מאליו את הגרסאות השקריות של הפלסטינים.
לדעתי, יש קו מפריד בין עמדה פוליטית לגיטימית לבין  פרסום השמצות ונתונים שקריים, שמעודדים אלימות ואנטישמיות כלפי מדינת ישראל ויהודים ברחבי העולם וגורמים לנזק תדמיתי בלתי הפיך למדינת ישראל ולחיילי צה"ל. מיותר לציין שארגון "בצלם" וחגי אלעד העומד בראשו חצו מזמן את גבולות המותר בחופש הביטוי.

דילמה

דילמה הינו מצב בו יש (לפחות) שתי דרכי פעולה אפשריות נוגדות ואף סותרות זו את זו.  יש הכרח לבחור באחת מן הדרכים ולא בשתיהן. לדילמה אין פתרון אחד "מובהק" שהוא ה"נכון". ישנם שיקולים מוסריים התומכים בכל אחת מהדרכים. כל פתרון יהיה מבוסס על הגשמת ערכים מסוימים ובו בעת, פגיעה ואי מימוש מלא של ערכים אחרים חשובים גם הם. ה"פתרון" לדילמה מחייב העדפה של ערכים חשובים תוך פגיעה בערכים חשובים אחרים.

לפני תקופה קצרה התמודדתי עם הדילמה הבאה: חברה שלי סיפרה לי שהיא לוקחת סמים, היא גילתה לי את הסוד בתנאי שלא אספר לאף אחד ואיימה שלא תדבר איתי אם אגלה למישהו. ואני  מתלבטת אם לספר למישהו שיוכל לעזור לה.

מצד אחד מן הראוי  שאדווח למבוגר אחראי כלשהו על בעיה שעלולה להיות מסכנת חיים. הערכים העומדים מאחורי בחירה זו הם: ערך חיי אדם, עזרה לזולת, אכפתיות, ובמידה רבה גם ערך החברות. מצד שני הבטחתי לה לשמור את סודה ולכן עומדים מאחורי ההחלטה שלא לומר דבר ערכי הנאמנות והחברות. לבסוף בחרתי הייתה לדווח למבוגר שיוכל לעזור לה להציל את חייה.

אימוגים

אימוג'י הוא תמונה דיגיטלית קטנה או סמל, שנועדו כדי לבטא רעיון מסוים או רגש באמצעי תקשורת אלקטרוניים.

השימוש באימוג'י חוסך זמן, ולעיתים אף מגשר על פערי שפה ובכך הופך למעין שפה אוניברסלית. האימוג'יז הם סימנים מצוירים שמוסיפים רעיונות לשיחה או מחליפים חלקים בה ואפשר לנהל באמצעותם שיחות שלמות ומהנות.

דוגמא למשפט באימוגי:

פירוש המשפט: לא בוכים על חלב שנישפך.

פירושים

לוקאלי- מקומי, הדגשת היבטים מקומיים, הנוגעים למדינה ולתושביה ולא לכלל העולם.
גלובלי- דבר המדבר אל ככולם בכל העולם ללא יוצא מין הכלל.
גלוקאלי- חיבור של לוקאלי וגלובאלי. חיבור של דברים מקומיים ועולמיים ביחד.

מים עם תמונה שצילמתי

מים פוליטי

בחרתי לעשות מים זה מכיוון שמי שבאמת שולטת על המדינה ומחליטה החלטות חשובות היא לא אחרת משרה נתניהו.

מים נוסף...

מם

ייצוג המזרחי בתקשורת

בשני העשורים הראשונים לעצמאות מדינת ישראל (שנות ה-50 ושנות ה-60) פעלה ממשלת ישראל לעיצוב החברה במדינה לפי מדיניות כור ההיתּוך. לפי מדיניות זו, ביקשה המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, בתרבות אחידה אחת, וכך ליצור זהות ישראלית משותפת. מדיניות כור ההיתוך התעלמה במכּוון ממגוון התרבויות שהביאו איתם העולים מארצות שונות. תרבויות אלו נחשבו לתרבויות גלותיות, עדתיות ומיושנות. התרבות הישראלית שביקשה המדינה לפתח ולהטמיע בקרב העולים, התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופית שהביאו אתם העולים בעליות הראשונות.

מודל כור ההיתוך לא היה יכול לצרוף את כל מרכיביה השונים של החברה בישראל לישות הומוגנית אחת. הוא יצר עליונות של תרבות דומיננטית אחת על אחרות ובמקום  להעלים את השסעים החברתיים, פעל המודל להעמיקם.   מדיניות כור ההיתוך עוררה ביקורת חריפה. מתנגדיה מדגישים בעיקר את ההתנּכרּות וההתעלמות מן התרבויות של העולים, ובייחוד - של העולים מארצות האסלאם. בחלוף הזמן, התברר מודל כור היתוך כשגוי וכחלופה הוצע מודל הרב תרבותיות. רב-תרבותיות הוא מודל המציין דיאלוג עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות. בדיאלוג הזה לומד האדם על מה שהוא ועל השוני בינו לבין חבריה של תרבות אחרת. התפיסה הרב-תרבותית יוצאת מתוך נקודת הנחה כי אדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהות תרבותית.

בניגוד לניסיונות להטמיע את מודל הרב תרבותיות תודעת הציבור ביחס למזרחים לא השתנתה. מדיניות כור ההיתוך יצרה סטראוטיפים ותפיסות שליליות הבאים לידי ביטוי גם כיום בייצוג המזרחים בפרסומות.  ייצוג מזרחים בפרסומות תמיד היה נמוך ביחס לחלקם באוכלוסייה ולרוב לווה בסטראוטיפים שליליים. ברוב המקרים הדמויות המזרחיות יופיע בפרסומות באור נלעג, מגוחך ושלילי וימוקמו בסביבה ענייה המייצגת מעמד סוציו-אקונומי נמוך. המזרחי ילוהק  לתפקידים  במקצועות בעלי "סטטוס נמוך" כמוסכניק, שיפוצניק , טכנאי מכונות כביסה או נותן שירות. הוא תמיד שחרחר, בעל שמות מיושנים ומדבר במבטא מזרחי מודגש ב- ח' וב- ע' גרוניות, בעל שפה וולגרית, מלוות באביזרים כגון: גורמט עסיסי, תליון מגן דוד, תמונה של הבבא סאלי או סתם עיפרון מאחורי האוזן שמבהיר היטב במי עסקינן. לעומת זאת, דמויות אשכנזיות מוצגות באופן חיובי או ניטרלי וממוקמות בתוך סביבה יוקרתית, תמיד כחולי עיניים בהירי עור ושיער, יופיעו במקצועות יוקרתיים כרופאים, עורכי דין מנהלים או סתם אנשים היוצאים לשופניג ומקבלים שירות מפועלים מזרחיים. האשכנזי יופיע בפרסומות עם אביזרים המסמלים יוקרה חברתית: משקפיים עגולים, פפיון, עניבה ועוד.

עולם הפרסום עושה שימוש בסטריאוטיפ המזרחי המושרש עמוק בחברה הישראלית לצרכיו.  הערסים, הפרחות, הספריות והבסטיונרים המזרחים הם אזרחי כבוד בטלוויזיה שלנו המעמיקים את תפיסותינו השליליות כלפי מזרחיים, כך שקשה להניח שמדובר ביד המקרה. 

הבניית המציאות- בית חינוך גליל מערבי בשבילי

התמונה המוצגת מתארת אותי בבית הספר מפני שהעומס והלחץ שאני חובה באופן יום יומי גורם למעמסה ולחץ רב, אני מרגישה שחוץ ממקצועות הראליים בית הספר גוזל ממני את חופש הביטוי כלומר לא נותן לי להביע את כישוריי, את מה שאני באמת אוהבת לעשות בחיי היום יום שלי. התמונה שצילמתי היא דוגמא שמתארת את הרגשתי,כלואה כלומר, בית הספר הוא סוג של כלא בהרגשתי.

רייטינג

רייטינג

רייטינג הוא הערכה של אחוזי הצפייה בתכנית טלוויזיה מסוימת, וסידור תכניות הטלוויזיה בסדר פופולריות יורד.

רייטינג איך מודדים?

הפיפל מיטר - People Meter – מכשיר חדש, ידני, מד אנוש. באמצעות המכשיר מקבלים נתונים בזמן אמת על אחוזי הרייטינג. המכשיר מותקן בבתיהם של 450 משפחות המהוות מדגם מייצג של האוכלוסייה בארץ. המכשיר קולט איזה תכנית נבחרה על ידי הצופים בבית והנתונים עוברים מכל 450 המשפחות למחשב המרכזי של החברה שמעבדת את הנתונים ופולטת את טבלת הרייטינג.

לכל אחד מבני המשפחה שלט משלו כדי שידעו כיצד לפלח את השוק לפי מבוגרים, ילדים וכד'.

הציבור אינו יודע מי הם בעלי המכשירים וזאת על מנת לשמור על "טוהר" המדידה.

ערוץ ציבורי

שידורי טלוויזיה הממומנים ומעוצבים ע"י מוסדות השלטון (ערוץ 1). בארץ ממומנים שידורי הערוץ הראשון הממלכתי, מתשלומי אגרת הטלוויזיה והרדיו שמוטלים על האזרחים, מתקציב הממשלה ומחסויות. הפיקוח על הטלוויזיה הממלכתית מעוגן בחוק רשות השידור ומבוצע ע"י מועצה ציבורית שנבחרת ע"י הממשלה. ערוץ הציבורי משדר תכניות חינוכיות שפונות לקהל הרחב.

ערוץ מסחרי

שידורי הערוץ המסחרי ממומנים ע"י גופים פרטיים מסחריים באמצעות פרסומות (ערוץ 2 וערוץ 10). הפיקוח

על הערוצים המסחריים מעוגן בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ומבוצע ע"י מועצת הרשות השנייה

לרדיו וטלוויזיה. הכנסות הערוץ המסחרי נובעות משידורי פרסומות שתעריפיהן נקבעים ביחס ישיר 

למספר הצופים בתכניות, שיקולי הרייטינג בהפקת התכניות הוא השיקול המרכזי.  כמעט כל תכנית פונה 

אל קהל רחב ביותר  - דבר המחייב פניה למכנה משותף  רחב ביותר (ואף נמוך ביותר). מכאן 

שהטלוויזיה המסחרית היא אמצעי של ממש לתקשורת המונים   אך במחיר של אי-התחשבות בקבוצות

 מיעוט בעלות טעם שונה מהרוב.   

"פריים טיים" – Prime-Time

פריים-טיים הוא שעת צפיית השיא. בשעה או שעות אלו, מספר הצופים בטלוויזיה הוא הגדול ביותר. נהוג להגדיר שעות פריים-טיים בין 8 – 11 בלילה. עם זאת, פריים-טיים משתנה בהתאם לאוכלוסיה.

כבלים מהם?

הטלוויזיה בכבלים באה להחליף את הצורך בהתקנת אנטנות ייחודיות, על ידי העברת אותות השידור ממרכז קליטה, באמצעות שידורם בכבלים (לרוב תת-קרקעיים) לבתי המנויים.

הטלוויזיה בכבלים הייתה בנויה בתחילה בטכנולוגיה של פריסת מערך של כבלים קואקסיאליים. מאוחר יותר פותחה טכנולוגית סיבים וקואקס משולבת - HFC.

קבלת שידורי הטלוויזיה באמצעות הכבלים מאפשרת מגוון רחב של ערוצי טלוויזיה.